ספירות רב-שנתיות בנגב הצפוני של מיני קטות – עופות מדבריים ייחודיים – מצביעות על ירידה בגודל אוכלוסיותיהן. מחקר מצביע על האזורים העיקריים המשמשים אותם לשיחור מזון וללינה, ולכן חשוב לשמור על אזורים אלו
בנגב חיים כמה מינים של קטה – עוף מדברי דוגר קרקע וחי בלהקות. צבע הקטות דומה לצבע הקרקע המדברית, אך עיטורים צבעוניים המקשטים את גופן מעניקים להם יופי מרשים והן מושכות אליהן צפרים וצלמים מהארץ ומחו"ל.
במזרח התיכון מצבן בכי רע: בארצות ערב הן ניצודות באלפיהן ונסחרות, ובישראל הן נפגעות מגורמים אחרים – בעיקר מאובדן בתי הגידול הטבעיים שלהן בנגב הצפוני עקב התיישבות נרחבת ומפוזרת במרחב, אך גם מחקלאות מתועשת ומרעיית עדרי צאן. בהיותן מינים דוגרי קרקע הן הראשונות שנפגעות משינויים בבתי הגידול שלהן, לכן שינויים באוכלוסיות הקטות הם רמז ברור לשינויים בשטח, ומכאן שמצבן משמש סמן המשקף את מצב הסביבה.
כאן אני עושה ניסיון להכניס טקסט מודגש
הקטות חייבות לשתות מים בכל יום או בכל כמה ימים, ולעיתים עפות עשרות קילומטרים כדי להגיע למקווה מים. הן עפות בקבוצות גדולות במשך היום, בעיקר בשעות הבוקר, ובדרך כלל למקורות מים קבועים שהן אימצו. ואולם בעשורים האחרונים מקורות מים טבעיים רבים באזורי התפוצה שלהן נפגעו, וגם חוסלו מאגרי קולחין, שהם מקורות מים מלאכותיים שהקטות התרגלו להגיע אליהם. לפיכך רשות הטבע והגנים יוצרת מקורות מים מלאכותיים חליפיים, ובדרך זו מפצה אותן על הפגיעה במקורות המים שלהן.