עונת הגשמים האחרונה, 2024/25, הייתה שנת בצורת קיצונית בישראל. לפי השירות המטאורולוגי ירדו באגן הניקוז של הכנרת כ־40%–45% מכמות הגשם השנתית הממוצעת. ספיקת הדן הייתה הנמוכה ביותר שנמדדה מעולם ועמדה על 1.8 קוב שנייה בחודש דצמבר. עד אז הממוצע הרב-שנתי של חודש זה עמד על 5.9 קוב שנייה. אם כן, זו אינה רק שנה יבשה, זו תזכורת לאופן שבו שינויי האקלים מקצינים את התנודתיות: בצורות חריפות לצד אירועי גשם קצרים וקיצוניים. 

 

עם זאת בצורת היא תופעה טבעית באזורנו. המערכות האקולוגיות המקומיות מכירות שנים שחונות, ובחלקן הן אף מותאמות למחזוריות של יובש ורטיבות. על כן הבעיה מתחילה לא בבצורת הטבעית, אלא כאשר לבצורת הטבעית מצטרפת גריעה מלאכותית של מים מהמעיינות ומהנחלים לצורכי שתייה וחקלאות. שכן עבור בתי הגידול האקווטיים – נחלים, מעיינות, ביצות, בריכות חורף ופשטי הצפה – מה שחשוב הוא לא רק כמה גשם ירד אלא כמה מים נשארים בהם אחרי שהאדם סיים לתפוס, לשאוב, לאגום, להסיט ולחלק אותם. כך, לצד הירידה במשקעים ובשפיעת המעיינות במקורות הירדן, אנו רואים כי ישנה גריעה נוספת של מים, הנגרמת בידי האדם עקב ניהול המים לשימושי אדם שונים.

 

אם כך, לא הבצורת לבדה מייבשת את הנחל, אך היא שחושפת את נקודת התורפה בניהול המים. בשנה שחונה יש פחות מים לכולם, אבל כשהחקלאות באזורים מסוימים עדיין נשענת על מקורות טבעיים וניהול הנחל נותן עדיפות להקצאות החקלאיות, הנחל הוא הראשון לשלם את המחיר, ונותר עם מה שנשאר אחרי שאר הצרכנים.

 

למה זה משמעותי? כשהספיקה יורדת, הנחל משתנה במהירות. תחילה מפלס המים יורד והקשר בין המים לצמחיית הגדות ניתק. אחר כך סלעים נחשפים, שטח הפנים הזמין להתיישבות בעלי חיים קטן, מגוון מהירויות הזרימה מצטמצם, ובתי גידול של זרימה רדודה על תשתית אבנית נעלמים בבריכות עומדות. בשלב מתקדם יותר איכות המים יורדת: ריכוז החומרים המומסים בהם עולה, ריכוזי החמצן פוחתים והטמפרטורה עולה. יכולת המיהול של מזהמים קטנה ולעיתים מתפתחות במים אצות בכמות חריגה. סחף דק גרגר מצטבר וקרקעית הנחל משתנה אף היא. בשלבים חמורים חלקים מהנחל אף מתייבשים ורציפותו נקטעת. התוצאה היא פגיעה במבנה הנחל, בתפקודו ובמגוון הביולוגי שבו – בעיקר במינים הזקוקים לזרימה, לתשתית אבנית ולאיכות מים טובה.

 

המקרה של גשר הפקק על נהר הירדן, נקודת מדידה מרכזית בזרימת מקורות הירדן, ממחיש זאת היטב. השנה – שנת בצורת חריגה שבה ירדו באגן הכנרת כ־40% בלבד מכמות הגשם השנתית הממוצעת – הציעה רשות המים להפחית את ספיקות המינימום שנקבעו לנחל. רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע התנגדו, משום שההפחתה הייתה גדולה משליש מהסף שכבר הוגדר מינימום לשנת בצורת, ובספיקות נמוכות גם שינוי שנראה קטן בטבלה הוא שינוי גדול בשטח: פחות מים, פחות רצף זרימה, ופגיעה ישירה בנחל ובמערכת האקולוגית שלו.

 

הפגיעה אינה נעצרת בערכי טבע. זרימה חלשה מגבירה סיכונים לאיכות מים, לטיילות, לנופש, לבריאות הציבור ולכלכלה המקומית. לפיכך במסמך ההתנגדות, שנשלח בשנה שעברה בתגובה על החלטת מועצת המים, הוזכרו כמה חששות: מפגיעה בתיירות ובפעילויות נופש, מעלייה בזיהום המים, מסכנה לסגירת מקטעי נחל לכניסת מטיילים, ומגרימת נזק לעוגן הכלכלי של אזורי נחל. כלומר, מים לטבע אינם מותרות של אנשי שמירת טבע. הם תנאי בסיסי למערכת אזורית מתפקדת. מועצת המים הסכימה לתיקון הכמות, אם כי במידה פחותה מדרישת רט"ג, חלה"ט והמשרד להגנת הסביבה.

 

בעבר הוכר הדבר על ידי מוסדות המדינה. "זכות הטבע למים" לא הייתה רק סיסמה יפה לתלייה על קיר חדר ישיבות אלא תפיסת עבודה. כבר בשנת 2000 התקבלה החלטת ממשלה על הקצאת 50 מיליון מ"ק מים בשנה לשיקום זרימות בנחלים, ובהמשך פורסם מסמך המדיניות "זכות הטבע למים". בשנת 2004 תוקן חוק המים, והטבע הוגדר אחד הזכאים לשימוש במים. המשמעות פשוטה: הטבע אינו אמור לקבל רק את העודף שנשאר אחרי הצרכנים האחרים. הוא צרכן מים לגיטימי עם צרכים, סיפים ומחויבות ניהולית כלפיו.

 

הלקח המרכזי מהבצורת האחרונה הוא שהיערכות לבצורת חייבת להתחיל הרבה לפני שמד הספיקה צונח. שיתוף פעולה עם מספר גורמים – אגודות המים, רשות המים, רשויות הניקוז, החקלאים, הרשויות המקומיות ומשרדי הממשלה – הוא חיוני, אבל הוא לא מספיק ללא ניהול מים נכון וצופה פני עתיד. בניהול נכון מבינים ששנות שפע ושנות בצורת הן חלק מאותה מערכת, ולכן לא מבטיחים את כל המים בשנים הטובות ואז מגלים בשנים השחונות שהנחל נשאר אחרון בתור. צריך להכין מראש תשתיות וחלופות אספקה, במיוחד לחקלאות; צריך לקבוע סיפי מינימום לזרימה, שלא נדרסים בשעת לחץ; צריך לבסס החלטות על מדידה וניטור; וצריך ליצור סדרי עדיפות מקצועיים שנבחנים לאורך שנים, ולא לפי לחץ פוליטי רגעי. בעידן של שינויי אקלים המבחן האמיתי הוא מעבר מכיבוי שרפות לניהול אחראי, שקוף וארוך טווח.

 

לכן המשימה של רט"ג ברורה: להגיע לשולחן מוקדם עם נתונים, עם סיפי מינימום, עם תרחישי בצורת, עם דרישות ניטור, עם מנגנוני אכיפה ועם חלופות אספקה. הוויכוח לא צריך להיות בכל קיץ מחדש על השאלה אם לנחל יישארו מים. הוויכוח צריך להיות על השאלה איך בונים מראש חלופות, פיצוי, תשתיות, איגום חורפי מושכל, חיבור למערכות אספקה אזוריות, והסכמות חלוקה שמכבדות גם את החקלאות וגם את הטבע. 

 

יש כאן גם סיבה לאופטימיות. כשהמים חוזרים וכשאיכותם משתפרת, בתי גידול לחים יודעים להגיב. אין פירוש הדבר שכל נזק הפיך, ואין זה נותן לנו רישיון להמר על הנחל. להפך, פירוש הדבר הוא שיש על מה לעבוד. ניהול מים מקצועי אינו שואל "האם" תבוא הבצורת הבאה אלא "מתי". אם נמשיך לראות בנחלים שארית בלבד, נקבל שאריות של נחל, אבל אם נבנה מראש שותפות אמיתית עם מנהלי המים באגן; אם נגן על זרימות הבסיס ונשחרר מעיינות כשאפשר; אם נאכוף תפיסות לא חוקיות ונקבע סיפים שאינם נמחצים ברגעי לחץ – נוכל לעבור גם שנים קשות בלי לאבד תפקוד ומגוון של המערכות האקולוגיות הכל כך מיוחדות.