בשנת 2016, במהלך פרויקט שילוט התוכן של נחלי עין גדי, שהובלתי כאוצרת בשיתוף המעצב עופר קוטלר וצוות רשות הטבע והגנים, ראיתי איש מבוגר, גבוה וארך רגליים, מדלג בין הסלעים בעקבות להקה גדולה של יעלות וגדיים. זו הייתה פגישתי הראשונה עם עוזי פז.

עוזי פז נולד בשנת 1935 בכפר הס. אימו, מיכל, הייתה ילידת מטולה, נכדתם של אנשי העלייה הראשונה. אביו, אליעזר, היה מראשוני העלייה השלישית. ילדותו עברה בין כפר הס לתל אביב, בתקופה שבה השדות הפתוחים עוד נגעו בעיר. הוא זכר כיצד "מהבית בסוקולוב ועד הירקון היו פרדסים ושדות פתוחים".

לאחר השירות הצבאי הצטרף עוזי לקיבוץ סאסא והיה רועה צאן. "הבסיס העיקרי שלי להכרת הטבע היה אותם טיולים עם הכבשים", סיפר. בהליכה איטית ומתמשכת למד את השטח לעומקו. מפגש עם זאב שטרף כבשה מול עיניו נחרת בו כמפגש ישיר עם הטבע הפראי.

אחד המאבקים הציבוריים הבולטים שעוזי יזם היה ההגנה על פרחי הבר. מתוך הבנה שהציבור קוטף פרחים מחוסר ידע ובתום לב, הוא הוביל מהלך חינוכי רחב: חקיקה, רשימות מינים מוגנים, ובעיקר עיצוב והפצת עשרות אלפי עותקים של כרזות מאוירות.

בשנת 1959 הקים עוזי את המדור לשמירה על הטבע במשרד החקלאות – צעד מכונן בתולדות השמירה על הטבע בישראל.

לאחר הקמת קיבוץ עין גדי נתפסו חלקים ממעיינות האזור וממי נחל דוד, ועלתה גם תוכנית להוביל מים מנחל ערוגות. פז התנגד לתפיסת מים במעלה הנחלים וטען שיש להשאיר מים זורמים בערוץ, גם במחיר שאיבה יקרה יותר. באחד הדיונים שאלו אותו: "גם לקול של מים יש ערך? אז נקנה את קול המים ונשים רמקולים".

יחד עם פרופ’ אמוץ זהבי נאבק עוזי על הקמת רשות שמורות הטבע, והיא הוקמה ב-1964. בשנים 1964–1965 הוא כיהן בתפקיד מנהלה הראשון של הרשות, ואחר כך שימש המדען הראשי שלה עד 1980. במהלך השנים פרסם כתריסר ספרים ומאות מאמרים.