צבי נגב (Gazella dorcas) חי בשטחי מדבר צחיח וצחיח-קיצון ונפוץ בנגב ובערבה – מהנגב המערבי וחוף ים המלח עד אילת. מחוץ לישראל תפוצתו העולמית היא במדבריות צפון אפריקה וסיני, והיום הוא מוגדר מין שעתידו בסכנה (דרגה VU) בכלל אזורי תפוצתו בעולם. 

 

בספירה ב-2024 נספרו 2,132 צבאי נגב: 673 זכרים, 913 נקבות, 263 צעירים ו-283 פרטים בלתי מזוהים. מספר זה מבטא המשך מגמת עלייה רב-שנתית בגודל האוכלוסיות בנגב שנדגמו בשנים 2010–2024, ובתקופה זו הן גדלו פי 2.5. משך דור של צבי נגב הוא 4.9 שנים, ולפי ארגון השימור הבינלאומי IUCN שלושה דורות מבטאים בדרך כלל מבט ארוך טווח במגמות של אוכלוסיות, ועולה מכך שהספירות שנעשו בישראל מ-2010 מייצגות שלושה דורות של צבי נגב. 

  

התוצאות המלאות של הספירה מפורסמות בדוח חדש, שמבנהו עוקב אחר דוח מצב חיות הבר משנת 2022, ומרוכזות בו תוצאות כל אזורי הספירה של צבי נגב. 

 

בתחילת המאה ה-20 פחת מספר הצבאים בנגב בשל ציד בנשק חם, ואחרי קום המדינה חיילים בנגב צדו צבאים רבים עד שצה"ל אסר זאת בתחילת שנות ה-60. ב-1964 החלה רשות שמורות הטבע לאמוד את גודל אוכלוסיית צבי הנגב בערבה ובנגב המרכזי והדרומי, ובאותה שנה נמנו כ-300 צבאים בלבד בנגב כולו. בשנים הבאות גדלה אוכלוסיית הצבאים והתייצבה, וכאמור בשנים האחרונות היא שבה ועלתה. 

 

אלא שהיום הנגב המרכזי והערבה נתונים ללחץ אנושי הולך וגובר ומסכנים את צבי נגב: כרייה וחציבה הורסות בתי גידול, תשתיות אורכיות פוגעות בנגר העילי ושטחי חקלאות מושכים טורפים. גורמי לחץ אחרים הם נסיעה ברכבי פנאי, ריבוי מטיילים ואימוני צבא. גם ציד לא חוקי וכריתה לא חוקית של עצי שיטה, המספקים מקור מזון חשוב לצבי נגב, מסכנים אותו. 

 

הצבי היה לסמל תרבותי בישראל ולכן הוא "מין דגל" להגברת המודעות לשמירת הטבע. צבי נגב מותאם לשטחים פתוחים ונרחבים ובזכות תכונה זו הוא "מין מטרייה" לכל האזור שבו הוא נמצא – שטחים מישוריים וואדיות רחבים במדבר – והוא גם "מין סמן" (אינדיקטור) לשינויים במצב בית הגידול, ולפיכך ירידה בגודל אוכלוסייתו יכולה להעיד על הידרדרות איכות השטח  וכושר הנשיאה שלו.